אמחיש בקצרה את הדיון מן הפרק הקודם ואראה מדוע אמונה דתית עשויה במקרים מסוימים להצדיק הכרה בזכות לחופש מדת . כוונתי היא להציג את הרעיון הדמוקרטי של שלטון עצמי משותף כהסבר וכהצדקה לחופש מדת . ניתן להיווכח בזאת בעזרת מקרה השבתת התחבורה הציבורית בשבת ובחג . נניח שקהילת האזרחים מבקשת להכריע מה יהיה דינה של תחבורה ציבורית כזאת . הליך קבלת ההחלטות כולל דיון ציבורי בהשתתפות האזרחים המעוניינים ובמנגנוני קבלת ההחלטות בקרב נבחרי הציבור ( בכנסת , ברשות המקומית וכו . ( ' עתה נניח כי מרבית המשתתפים תומכים בהשבתה , והטעם המרכזי ( ואולי היחיד ) לה הוא הציווי האלוהי בדבר קדושת השבת . ככל שתמיכה זו מלווה ב–) א ) תפיסה שתוקפו של הטיעון הדתי אינו מותנה בבחינה רציונלית ( ראייתית , מוסרית או אמפירית ) ו / או ב–) ב ) דבקות תמידית ולא מסויגת בציווי האלוהי — ההכרעה שתתקבל אינה ראויה להיתפס בקרב המתנגדים לה כיצירה משותפת . על כן להכרעה כזאת אין הלגיטימציה ששלטון עצמי משותף יכול לנסוך בה . במילים אחרות , חירותם הפוליטית של המתנגדים נפגעה משום שהם נדרשים לחיות על פי נורמה ( האוסרת על תחבורה ציבורית בשבת ובחג ) שה...
אל הספר