פרק חמישי האם, ומדוע, טיעונים מבוססי אמונה דתית עלולים לעמוד בסתירה לשלטון עצמי משותף?

מעודדים או אף מחייבים לפתח בשיטתיות את המחויבות האמורה . סוג זה של טיעון ( בדבר מאפיינים מבניים בדת ) נמנע מהסתמכות על הבנה נוסטלגית או אנקדוטית , במקרה הטוב , של המחויבות המיוחדת של המאמין לאלוהיו , שכן בכוונתי להצביע על הפן המוסדי — על הנורמות ועל המבנים — של אותה מחויבות , כלומר על כך שהתביעה מן המאמין לפתח מחויבות מיוחדת כלפי האל היא אינהרנטית לדת ולא רק , או בהכרח , לחבר זה או אחר בה . לחוסר הנכונות הזאת של התומך בציווי האלוהי מופע אחד : מחויבות לדבוק בציווי זה , יהא טיעונו של המשתתף האחר אשר יהא . כאמור , מדובר בביטוי חיצוני לנורמות בסיסיות המסדירות את תוכן מחויבותו של המאמין לאלוהיו . אפשר לחלק נורמות רלוונטיות אלו לשני סוגים : סוג אחד של נורמות מסדיר את אופן ההתייחסות הלגיטימית של המאמין לרעיונות ולעמדות הסותרים , או היוצאים נגד , עיקרי דתו . הכוונה היא לאיסור על כפירה , ( heresy ) המוכר בווריאציות שונות בשלוש הדתות המונותאיסטיות . בבסיסו עומד האיסור על גיבוש דעה או אמונה הסותרת את הדוקטרינה הדתית . על פי רוב הוא כולל גם עיקרון מניעתי — איסור בדבר היחשפות לדברי כפירה ( כגון קרי...  אל הספר
המכון הישראלי לדמוקרטיה ע"ר