המונח הנידון כרוך בקשיים חמורים גם מבחינה דקדוקית , תחבירית וסגנונית : " זו דברי רבי מנחם בר יוסי סתימתאה , אבל חכמים אומרים . " מהי תצורת התי"ו אחרי השורש סת"ם ? כיצד מתפרשת הסיומת אה ? האם לפנינו שם תואר לזכר או לנקבה ? מה מקום הארמית במימרה זו בפיו של רבי יוחנן , שכולה עברית ? הסיומת אה מוכרת היטב משמות בזכר המסמנים שייכות לעם , למקצוע או לדומה להם : יהודאה , בבלאה , ארמאה , רומאה , לובאה , חקלאה , אמוראה , פתוראה , סדאה , לסטאה וכיוצא בהם . תצורה זו באה גם ללא הה"א בסופה . היא נגזרת מן יא : יחידיא ( יחידייא ) > יחידאה . סיומת זו מופיעה גם במיעוט ההיקרויות בתצורה פעלויא : מברויא , קשתויא . אולם במשקל הזה אין מקום לתי"ו אחרי השורש . אפשטיין כתב : ' " סתומתאה' ' ) סתימתאה , ( ' סתומתן . " סתומתן אינה אלא תיבה מאולתרת בידי אפשטיין לשם יישובה של סתומתאה . ייתכן שאפשטיין ראה לנכון לנסח סתומתן על משקל רעבתן , ענוותן , גברתן . הסיומת תן מצויה בארמית , ובה מופיעה תי"ו , הצורן הנקבי , בשם זכר , בין אם באה תי"ו זו מתחילה מן הצורה המופשטת ובין אם היא באה מצורה יסודית . אולם אין לה הסבר במש...
אל הספר