לאחר העיון בצירופי עולם בלשון חכמים , ברקעם ובהשתלשלות המקבילה בארמית , עלינו לפתוח בבירור היסוד הרעיוני העומד מאחורי החידוש הלשוני . כשם שאין מונח מקראי לקוסמוס כולו כך גם אין במחשבת המקרא תפיסה של היקום כבעל צורה מוגדרת וסגורה , יחידה בפני עצמה . מרחבי תבל מוזכרים במקרא בביטויים תיאוריים הרומזים לשטחים רחבים , אבל לא למנגנון כולל : " למקצה השמים ועד קצה השמים" ( דב' ד , לב (; " מקצה הארץ ועד קצה הארץ" ( שם יג , ח ; כח , סד . ( גם לשם תיאור חלות איסורי לאו מובעת כללותו של היקום בסדרה של תיאורים ולא בתיאור כולל : " אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" ( שמ' כ , ג = דב' ה , ז . ( היקום הנברא אינו מתואר במקרא כאין סופי , מה שאין כן העולם המקראי — עולם של זמן אין סופי . ובכלל , זמן ונצחיות בולטים במודעות המקראית . מרחב הזמן הוא שורש ההוויה , אחיד ואין סופי כשנבוא לתאר את הממצא המקראי לפי מושגינו , ומרחב המקום כפוף לו ונברא בתוכו . אף קיום הבורא מתואר במרחב הזמן והנצחיות , ובאותו מרחב הוא העמיד את העולם החפצי : " הלוא ידעת אם לא שמעת , א ל ה י ע ו ל ם , ה' בורא קצות הארץ , לא...
אל הספר