משחר ההיסטוריה לא נלמד תהליך הבעה בכתב . ההנחה הייתה שזו מתנת אל וחלק מהאנשים ניחנו בכישרון הכתיבה . בשנות ה-60 של המאה ה-20 התפתחה הגישה הלינארית להתפתחות יכולת הבעה בכתב . זוהי גישה המאופיינת בשלבים , שבה הכותבים המוכשרים כמו סופרים , משוררים ומומחי כתיבה , הם היודעים כיצד לכתוב , והם המתרגמים את כשרון הכתיבה שלהם לשלבים ברורים והקבועים מראש שצריך לעבור כל כותב הרוצה להיות מומחה כמוהם . בשנות ה-80 של המאה ה-20 התפתחה הגישה הקוגניטיבית להתפתחות יכולת הבעה בכתב , אשר ראתה בכתיבה תהליך של פתרון בעיות , המתרחש אצל הכותב כשהוא מבנה את הידע שלו במהלך התמודדות עם בעיות העולות מתוך הכתיבה ופתרונן . בשנות ה-90 של המאה ה-20 התפתחה הגישה החברתית להתפתחות יכולת הבעה בכתב . גישה זו ראתה בכתיבה דגם חברתי-אינטראקטיבי , שבו הכותב משלב את הידע הנדרש לכתיבה , ידע על תכנים , מבנה ולשון במהלך מגע עם עמיתים בסביבת הכתיבה . כל אחת מהגישות ההיסטוריות האלה הביאה מודלים שונים , תכניות לימודים שונות , דרכי הוראה ודרכי הערכה שונות . ההבעה בכתב מהווה מיומנות הכרחית לתקשורת , ללמידה ולעבודה , ומשמשת להעלאת וארגו...
אל הספר