קליין מזכיר נסיונות רבים לבאר את תפקידו ואת אופיו של הנחש ביאור מיתולוגי או מאגי . הסיבה לכך נעוצה באופיים המיתולוגי והמאגי של הנחשים בדתות המזרח הקדום . אמנם ברובן אין מקבילה לתפקידו של הנחש בפרקנו , להוציא דמיון חלקי ב " עלילות גלגמש : " היה זה הנחש , שחטף מן הגיבור השומרי את " עשב החיים " הפלאי , ובכך שלל ממנו את האפשרות לחיות חיי נצח : "ראה גלגמש באר , שמימיה היו קרים / ירד לתוכה ויטבול במים / הנחש הריח את ריח העשב / ( מן המים ) עלה , וישא את העשב / ובשובו ( המימה ) השיל את עורו / וביום ההוא התיישב גלגמש ובכה / על לחייו ירדו דמעותיו . " המכנה המשותף הוא נטילת חיי נצח , אולם בטקסט המיתולוגי עושה זאת הנחש , אשר ניחן בכוחות אלוהיים , ואילו במקרא אחראי לכך הבורא , והנחש אינו אלא מסית , הנענש על-ידי אלוקים . השיתוף איננו אפוא ענייני . קויפמן סבור , כידוע , שאין מיתוס בישראל . אין סיפור על התהוות האל מן החומר ולא על הולדת אל מאל . מן המקרא נעדרו כל המוטיבים המובהקים של המיתוס האלילי . אין סיפור על דורות אלים , על חילופי שלטון אלוהי . אין גם רמז לשלטון גורל באלהים . אין זו תוצאה מטבע העמי...
אל הספר