ידועה ההבחנה בין שלושה סוגי קינה מקראית : קינת יחיד , קינת ציבור וקינה נבואית . לכולן , אמנם , תכונות משותפות , כגון תיאור הכליה כנפילה , הזכרת שמו ומידותיו של המת , העלאת הרהורים על שמחת אויב , עימות הווה קודר בעבר מפואר , שימוש ב " איך " כמבטא צער או השתוממות , ובכל-זאת נתחלקו לשלושה סוגים , מפני שקיים ביניהן שוני מהותי . אך הגדרתו של השוני נתונה במחלוקת . לדעתו של טיגאי , נבדלת קינת היחיד מקינת הציבור בחילוניותה ( אלוקים אינו נזכר בה , גם לא תפילה על המתים ) ובמושאה , שהוא לעולם מת מזוהה אחד בלבד . קינת הציבור – שמושאיה אינם בני-אדם בלבד , אלא גם מקדש או עיר , ואשר עניינה בכליה היסטורית הנתפשת כתחום פעולת ה ' ולא כמיתה ממש – איננה קינה אמיתית , כקינת היחיד . טיגאי סבור , שיש להבחין בין קינה , כדוגמת פרקים א ' ב ' ו-ד ' באיכה , ובין תחינה , כדוגמת פרקים ג ' ו-ה ' באיכה . הסוג השלישי – הקינה הנבואית – הנבדל מקודמיו בכך שהוא מבכה את מה שלא אירע עדיין – נחלק גם הוא לשני מינים , הנבדלים במושאם : קינות צער , המקוננות על ישראל , וקינות לעג , שמושאן הגויים . סיכומי מחקר אחרים מכילים הבחנות ...
אל הספר