שמחת־בית־השואבה בשבי

" ובבית , במדינה הצעירה , נוהגים בחול המועד סוכות לחוג את שמחת בית השואבה בבית הכנסת – זכר לחג ניסוך המים , כשבית המקדש היה קיים . גם בבית הכנסת בשבי , לאחר תפילת ערבית של חול המועד – מתחילים יהודים עטורי זקן לפזם לעצמם מנגינות , ומתרוממות גם הרגליים . יחיאל וולץ מוציא את כינורו , שהובא מהעיר העתיקה , הקשת נמתחת , והיד מנגנת . עוברת בראשנו מחשבה : ברגע זה בוודאי רוקדים כך בבתי כנסיות בירושלים . מי שלא ראה שמחת בית השואבה במחנה השבויים – לא ראה שמחה מימיו . ומי שלא ראה את ה'דבקה' הערבית , שרקדו זקני העיר העתיקה , וחברי עין צורים ורבדים , כפר עציון ולוחמי העיר העתיקה – לא ראה ריקוד מימיו . אחד מצעירי הישיבה של ברסלב מהעיר העתיקה , שהיה מומחה גדול בריקוד ה'דבקה , ' עומד במרכז הסוכה ושר : ' נתנני במדבר , היה לבי חמרמר , וקרא זה אל זה ואמר : קדוש קדוש קדוש . ' הניגון היה ניגון מזרחי ערבי . ועד מהרה נקבצו ובאו גם חיילי הלגיון וכולם שמחו , רקעו ברגליהם , מחאו בכפיהם , והשמחה הייתה גדולה . בסופו של דבר , בהורה שהקיפה את הסוכה , השתתפו מאות מבני המחנה : זקנים  אל הספר
שאנן : המכללה האקדמית הדתית לחינוך - הוצאה לאור