בהתקדמות המקצועית של יצחק אפשר לראות גם התפתחות סמיוטית : מפועל יום שמורח צבע כדי להתפרנס למחייתו , לצבע מקצועי שהצבע במברשתו נושא משמעות , ואחר כך לצייר של שלטים ואבני זיכרון . לבסוף , כשהוא פוגש את בלק , מסופר עליו שהוא כמעט אמן או מעין אמן בעיני עצמו . ככל שיצחק נהיה מקצועי יותר עבודתו מקבלת יותר משמעות , שכן המברשת שלו מפיקה סימנים שהמסומן שלהם נעשה מרכזי יותר והמסמן – שולי . יצחק נעשה צייר של שלטים בעקבות שני אירועים מרכזיים : המעבר לירושלים והמפגש עם האמן בלויקוף , מי שמלמד אותו את המלאכה . ירושלים ויפו מתוארות ברומן כולו כשני עולמות נפרדים השונים זה מזה באינספור היבטים . היבט אחד רלוונטי כאן במיוחד , ואפשר ללמוד עליו מן התיאור שסוניה מתארת באוזני יצחק : וכל מקום שם בירושלים קרוי משה , או אוהל משה או זכרון משה או ימין משה או מזכרת משה . רוצה אתה להגיע לאחד מן המקומות הללו שוכח אתה אותה מלה שנטפלה למשה , ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית . ואילו יפו מלאה גנים וכרמים ופרדסים , ויש ים ובתי קהוה ואנשים צעירים ... . ( 156 ) ירושלים בעייתית כל כך בעבור סוניה מסיבות סמיוטי...
אל הספר