התורה מצווה להניף את העומר ממחרת השבת ( ויקרא כג , ט–יד . ( המסורת ההלכתית המוכרת לנו מפרשת זאת כמחרת היום הראשון של חג המצות , ולפי זה חג המצות הוא גם חג הקציר . בהלכה של קומראן לעומת זאת שני החגים הללו נפרדים זה מזה ; יום הינף העומר חל בסופו של החודש הראשון , בכו בו , ממחרת השבת האחרונה בחודש , שחלה ארבעה ימים לאחר סיום חג המצות . התורה מצווה למנות שבע שבתות ( ויקרא כג ) או שבעה שבועות ( דברים טז , ט ) מיום הינף העומר ואז לציין את מועד חג הביכורים שבו מובאות שתי לחם חיטים למקדש . בקומראן נחוג חג הביכורים בטו בחודש השלישי אולם אחריו באים עוד שני מועדים שכן על פי ההלכה הקומראנית הינף העומר הוא תחילתה של מערכת שמורכבת מארבעה מועדים רחוקים שבע שבתות זה מזה . מלבד הינף העומר וחג הביכורים , שמרווח הזמן ביניהם שבע שבתות , מצווה העם לחוג גם את מועד התירוש , שחל שבע שבתות אחר חג הביכורים , ואת מועד היצהר , שחל שבע שבתות אחר מועד התירוש . בסופה של מערכת זו , למחרת מועד היצהר , ניצב עוד מועד שאורכו שישה ימים . זהו מועד קורבן העצים . 82 גילת , השתלשלות , עמ' . 124 83 שמש , פסח , 'עמ יא–ט . 84 תב...
אל הספר