את שלוש המתנות מיבול השדה שזיהינו בפסוקי התורה – הן ה'שלוש שבתבואה' המנויות בברייתא , החילו חז"ל גם על סוגי היבול האחרים אף שלא נתפרשו בהם . לכן חייבו להשאיר פאה גם בכרם ובאילן ומנו את הלקט בין החובות שבכרם . הסיבה שלא מנו את הלקט בזית היא מעשית כנראה . כיוון שהזית נמסק באופן שמשירים את פרותיו לארץ ומשם לוקטים אותם הבעלים , אין עוד 'לקט' לעניים . החידוש בשיטת חכמים הוא המתנה הרביעית שבכרם – עוללות . ממבנה הפסוקים בויקרא נראה ברור שההוראה ' כרמך לא תעולל' מקבילה ל'לא תכלה פאת שדך , ' כשם ש'פרט כרמך לא תלקט' היא המקבילה שבכרם ל'לקט קצירך לא תלקט' שבשדה . לפי זה יש לפרש את ' לא תעולל' מגזרון על"ל במשמעות של לנהוג בחומרה , כלומר לבצור הכול עד תום . אבל חכמים הכריעו אחרת . הם פירשו את ' לא תעולל' במשמע של קטן , יונק , ומכאן באו למסקנה המפורשת במשנה ( פאה ז , ד : ( ' איזוהי עוללת ? כל שאין לה לא כתף ולא נטף , ' כלומר אשכול ענבים שאינו מושלם בצורתו . התוצאה היא שלעניים ניתנות ארבע מתנות בכרם – פרט , שכחה , פאה ועוללות . עוד חידוש אחד עולה מן התוספתא דלעיל . הברייתא דנה ב'אילן' בכלל ולא בזית ב...
אל הספר