בפסקאות האחרונות דנו במעמדו של העם במקדש על פי ההלכה הכוהנית . בפרק זה אני מבקשת לברר מה חשבו הכוהנים על מעמדו של העם מול אלוהיו . הלכות טומאת מת , שבהן לא עסקנו עד עתה , יסייעו לנו לברר עניין זה . במקרא טמא מת אינו מחויב בהבאת קורבן חטאת . המקרא הגדיר את טומאת המת קלה יותר מטומאות הגוף החמורות של זב , יולדת ומצורע והסתפק בקורבן חוץ מקדשי , הזאת מי נידה , שהם אפר פרה אדומה מעורב במים ( במדבר יט . ( טמא המת צריך לקבל שתי הזאות של מי נידה , ביום השלישי לאחר שנטמא וביום השביעי . ההזאות הללו , של הקורבן החוץ מקדשי , הן שמטהרות טמא מת : הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים . הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר ( במדבר יט , יא–יב . ( בלא הזאה תפגע טומאת המת במשכן : כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן יקוק טמא . ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו ( שם , יג . ( בהכנת אפר הפרה האדומה משתתף כוהן . לאחר שחיטתה של הפרה , הוא האחראי על הזאת דמה לכיוון המשכן ועל שרפתה ( במדבר יט , . ( ג–ז את שאר התפקיד...
אל הספר