מבחינות רבות ההלכה הקומראנית קרובה לחוק המקראי יותר מן ההלכה התנאית . בראש ובראשונה ההלכה הקומראנית שומרת על אופי החוק המקראי בהיותה אנונימית ואחידה ; בכל החיבורים יש רק דובר אחד , והוא מחבר הטקסט עצמו , שאיננו מוזכר בשמו . לא כן במשנה או במדרשי ההלכה של חז"ל , שיש בהם כמה דוברים , ובמקרים רבים הם מזוהים בשמם . יש קשר הדוק בין תופעה זו ובין העובדה שהמסורת ההלכתית הכתתית אינה מכירה את תופעת המחלוקת , שאופיינית כל כך לספרות ההלכה של חז"ל . גם מן ההיבט הזה ההלכה הקומראנית , שהיא מוחלטת ואינה מאפשרת ריבוי דעות , דומה לחוקי התורה . עוד מאפיין של ההלכה הקומראנית הוא נוקשותה , שבאה לידי ביטוי בהיותה מערכת כוללנית ופסקנית שכמעט אינה מתחשבת בהשתנות נסיבות וחסרה הבחנות משפטיות שמייחדות את ההלכה של חז"ל . דוגמה טובה לכך היא ההבחנה בין לכתחילה ובין בדיעבד . המושגים האלה אמנם מופיעים רק בספרות התלמודית , אבל העיקרון העומד ביסודם קיים כבר בספרות התנאית . הנה דוגמה אחת להבהרת העניין . האיסור להוציא מרשות לרשות בשבת מוזכר בקובץ דיני השבת שבברית דמשק : ' אל יוציא איש מן הבית לחוץ ומן החוץ אל בית' ( ברי...
אל הספר