מורות בעלות תחושת מסוגלות נמוכה תיארו תרבות תקשורת שונה לחלוטין מזו של מורות בעלות תחושת מסוגלות גבוהה . בתרבות זו לא הייתה זרימת תקשורת מסודרת וברורה בין המנהלת למורות . לרוב היה נתק תקשורתי , וגם כשנמסר מידע מהמנהלת הוא היה מעורפל וחלקי ( לכן זרע מבוכה וכעס . ( נוצרה תקשורת שהתבססה על רכילות ושנועדה למלא את חלל המידע שנפער בין המורות למנהלת . המורות חשו כעס , תסכול וחשד שהמנהלת מסתירה מידע בגלל מעשים בלתי-כשרים המתבצעים בבית הספר . ביוצרה תרבות של השתקה לא אפשרה המנהלת למורות לחשוף בפניה את כישלונותיהן , מנעה אפשרות של קיום דיאלוג עמה בנושא מדיניותה ומעשיה , ומנעה מהן לבקר אותה גם כשחשבו שמעשיה מזיקים לעשייה החינוכית . היבט אחר של תרבות ההשתקה בא לידי ביטוי בחשיפת בית הספר בפני גורמי חוץ דוגמת הורים או מפקחים . במצבים כאלו כפתה המנהלת על המורות להשתתף ב"הצגה" ולהיות שותפות לפעולת הטיוח . כפייה זו הכעיסה מאוד את המורות , משום שהיא מנעה מהמבקרים בבית הספר ( כמו למשל מפקחים ) לראות כמות שהיא את המציאות שהמורה פעלה בה . בכך נמנעו ממנה סיוע אפשרי והערכה לעבודתה הקשה . תרבות ההשתקה יצרה בק...
אל הספר