בסיפורים האישיים נתגלו אירועים משבריים רבים בחיים . כיוון שסיפוריהן של המורות כבר הובאו לעיל , לא אחזור עליהם אלא רק אסכם אותם . רובן חוו פרידה מאב , אם בשל מותו המוקדם ואם בשל גירושי ההורים . שלוש מורות סיפרו שההורים היו ניצולי שואה , ואחת מהן הוסיפה שהאב לא תפקד על רקע זה . יותר ממחציתן סיפרו על חוויות קשות הכרוכות בהגירה : עלייה לישראל , הגירה מישראל או נדודים בתוך הארץ ממקום שנתפס כמייצג ילדות מאושרת למקומות אחרים . מורה אחת סיפרה על מותו הפתאומי והמוקדם של הגיס , אדם חשוב ביותר בחייה . הן תיארו קושי כלכלי במשפחת הוריהן , אבל פירשו אותו כקושי מעיק ולא כהזדמנות לרכישת כלי התמודדות לחיים , כפי שעשו מורות בעלות תחושת מסוגלות גבוהה . אחת מהן התגרשה פעמיים ומגדלת כיום את בנה לבדה , אחרת התאלמנה ומגדלת לבדה בן בוגר מפגר . אחת סיפרה על אשפוז ממושך לבד בבית חולים מרוחק . אחרת סיפרה על מעבר מדפוס קיצוני אחד לאחר – בתחילה הוריה הזניחו רגשית את ילדיהם , ולאחר כמה שנים עברו לדפוס של פינוק יתר . שני הדפוסים הרסניים בעיניה , ושניהם לוו בעוני . בהשוואה למורות בעלות תחושת מסוגלות גבוהה דיווחו מורו...
אל הספר