אני יושבת ליד המחשב ומסיטה את מבטי מן הצג החוצה . דרך הדלת הפתוחה אני רואה את שורת עצי התמר שלפני ביתנו , ועליהם אשכולות תמרים צהובים . ציפור עפה ונעמדת על אחד הענפים . אלו הימים הראשונים של ספטמבר . מחשבותיי מוליכות אותי שנים רבות לאחור , לתחילת ספטמבר של שנת , 1983 אל היום הראשון שלי כמורה . הייתי אז בת עשרים וחמש . זה עתה סיימתי את לימודי התואר הראשון בחינוך מיוחד ובספרות . בשעה רבע לשמונה צלצל פעמון בית הספר , ואני נכנסתי נרגשת וחגיגית לכיתה שהייתי אמורה לחנך , כיתה ט שמנתה ארבעה-עשר תלמידים הלוקים בקשיי למידה . הספקתי רק לומר " בוקר טוב , שמי אפרת , " לפני ש"עף" לעברי השולחן שבשורת התלמידים הראשונה . נרתעתי בבהלה . ליד השולחן , שהיה גדול וכבד ושנדרש כוח רב כדי להפוך אותו , עמד ניר , התלמיד שדחף אותו , צועק ודמעות בעיניו : " אני לא אלמד בכיתה של מפגרים " ! הוא יצא במרוצה מהכיתה . רעדתי כולי . לא הייתי בטוחה שאני יכולה להמשיך . במוחי התרוצצו שאלות רבות : מה אני עושה עכשיו ? איך לא לאבד אותם , את תלמידי הכיתה ? איך אני מחזירה את ניר אליי ? איך אני עוצרת את הדמעות ומדברת אתם בלי להסגי...
אל הספר