עד לשלהי ימי הביניים נתפשה נוכחותם של היהודים במערב אירופה בעיקר כמכשול המעכב את ההגמוניה הרוחנית והתרבותית של הדת הקתולית . אמנם היו הבדלים חשובים בין ארץ לארץ , אך ככלל , במהלך מאתיים השנים שבין 1290 ל 1492 גורשו היהודים , תחילה מאנגליה ואחר כך מצרפת ומספרד . מלכי צרפת השתעשעו תכופות ברעיון הגירוש , אך לא עלה בידם לבצעו באופן מוחלט עד לשלהי המאה הארבע עשרה . צו הגירוש הסופי , שניתן ב 394 ו , סתם את הגולל על שש מאות שנות חיים יהודיים בצרפת , מלבד מספר קטן של קהילות ובתי כנסת שנותרו באלזם . מכל מקום , סימני תמורה חיוביים לא איחרו לבוא . התפשטות כלכלית , שיקולי טובת המדינה וסובלנות הביאו במאות השש עשרה והשבע עשרה לתמורות בדפוסי ההתיישבות , ואלה הובילו בסופו של דבר להתחדשות חיי הקהילה היהודיים במערב אירופה ובמרכזה . פחות ממאה שנים לאחר הגירוש , בשנת , 1474 פתח לואי האחד עשר ביזמה למשיכת זרים לבורדו והבטיח להם פטור מן mcc d ' n'aubaine ( זכותה של הממשלה ליטול את עזבונו של זר שנפטר ) והטבות רבות בתחום המסחר . בין המהגרים החדשים לבורדו ולבאיון היו אנוסים שנמלטו מחצי האי האיברי מפחד האינק...
אל הספר