כבר עשור או שניים שאסכולה מסוימת במדעי הרוח מתמידה בניסיון למזג , בתיאוריה , היסטוריה וספרות כדיסציפלינה אחת בתחום ההומניסטי , מאחר ששתיהן עוסקות בטקסט ובמשמעויותיו , כולל המשמעויות הסמויות והבלתי מכוונות , ושתיהן עוסקות באירועים המתרחשים במימד הזמן ובהשתקפויות ישירות ועקיפות של המציאות , כלומר ברפתנטציות . הניסיון להבליט את הדימיון שבין היסטוריה וספרות נפוץ יותר בין אנשי ספרות ופילוסופיה מאשר בין היסטוריונים , המודעים יותר מאחרים לייחודיות של מטרותיהם ושיטותיהם . הויכוחים התיאורטיים בעניין זה אינם הנושא שלי בעבודה זו , אבל לקח אחד של דיונים אלה מנחה אותי . הלקח הוא , שיש חשיבות לכך שהתיאוריות והמתודות של היסטוריונים יוגדרו על ידי עצמם , מתוך עבודתם הדים ציפלינרית , ולא מבחוץ . נוכח התייחסויות אופנתיות אל ההיסטוריה כאילו היא ענף קצת פשטני של הספרות , בגלל הצמידות שלה ל"דקדוקי עניות " ו " לעקבות על האדמה , " נראה לי חשוב שההיסטוריונים עצמם יבדקו את ההנחות הבסיסיות על שיטות עבודתם . המצב כיום הוא , שרוב הכותבים על תיאוריה של ההיסטוריה הם פילוסופים , ואין מספיק היסטוריונים המוכנים לדון ב...
אל הספר