לסיכום שער זה עלינו לגעת בסוגיה סבוכה וכאובה - בעניינם של המאבדים עצמם לדעת . קיים קשר הדוק בין המאבדים עצמם לדעת לשאלת השפיות . התלמוד הבבלי קובע כי "כל אדם שאין בו דעת אסור לרחם עליו . " מימרה תלמודית פראדוקםלית זו שימשה פוסקי הלכה שקבעו שגוסס הסובל מיםורים המבקש לקצר את סבלו נכלל בגדר " מי שאין בו דעת" ועל כן אין לרחם עליו ולקצר את סבלו , שכן בקשתו נובעת מכאב ומצער ואלה גורמים להסתר דעתו ובינתו . תפיסה דומה מוצאת את ביטויה במקורות אשכנזיים כמו "ספר חסידים , " והיא המצע שעל רקעו אפשר להבין את יחסם של בעלי הלכה ומוסר אשכנזים למקרים אלה . לפיכך נקל לשער מה הייתה דעתם גם במקרה שאדם ביקש לפגוע בעצמו וליטול את חייו במו ידיו . " ספר חסידים" דן בעניין זה מכמה היבטים : בשאלת הסיוע לגוםםים המבקשים לקצר את סבלם ובמקרה שאדם מצוי בסכנת חיים ועולה החשש שהוא יביא עצמו לידי מוות . אולם מתאבדים ממש ומי שדעתם נשתבשה עליהם שלא במסגרת חולי פיזי כואב והם מבקשים לטרוף את נפשם בכפם , לא נזכרו ב " ספר חסידים " במפורש אלא בדרך אגב . נושא האיבוד העצמי לדעת נדון בהרחבה בהקשריו היהודיים הימי ביניימיים בדיונים ...
אל הספר