דומה שרבים ממאפייניה של התנהגות "שיגעונית" ובלתי שפויה , בעיניהם של אנשי ימי הביניים , קשורים להתנהגויות שניתן להגדירן לא אנושיות . חלק מהתנהגויות אלה , כפי שראינו , הן חייתיות או בהמיות במובהק וחלקן חותרות תחת הקונצנזוס התרבותי המשותף לבני תרבות . ואכן מישל פוקו מתאר את השיגעון גם בהתקרבות אל החייתי : " השיגעון בצורתו הסופית הוא האדם בזיקה הבלתי אמצעית לחייתי שבו , בלי שום התייחסות אחרת בלי שום פורקן . " בעולם המודרני נעשה שימוש נרחב במטאפורה " התנהגות חייתית" או "התנהגות בהמית" כדי לתאר את התנהגותם של משוגעים . שורשיה של תפיסה זו בימי הביניים , ואולי אף קודם לכן . עדות מובהקת ומרתקת לאבחנה זו , ואולי אף מפתח להבנתה , מצויים בסיפור המובא בפירושו של ר ' אברהם אבן עזרא ( ראב " ע ) לספר דניאל . בפרק הרביעי בספר דניאל מתואר השינוי שחל בנבוכדנצר מלך בבל כעונש על גבהות לבו . על רקע זה מביא ראב " ע בפירושו הארוך לספר דניאל את הסיפור הזה : ואני ראיתי אחד מחברינו נאמן רוח והגיד לי שהיה באי אחת שהיא סרדני " א והנה ערל אחד יצא וברח מאבותיו כי סרה דעתו והשתגע והיה עם האיילים שנים רבות והוא הולך ע...
אל הספר