בחיבורו משנה תורה , בהלכות עדות , הרמב " ם מקדיש פסקה לשאלת קבילותן של עדויות של מי שדעתם משובשת . בדבריו הרמב " ם מבטא פרדוקס עתיק יומין - יחסיותו של השיגעון ואי היכולת להגדירו במדויק מחד גיסא , והיותו ברור לעין כול , מאידך גיסא : הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ , וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים , ודבר זה לפי [ מה ] שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב ' . קביעתו המסתייגת של הרמב " ם ש " אי אפשר לכוין הדעת בכתב " מחדדת את שאלת היחס אל השיגעון ואל המשוגעים , רפי השכל ומי שדעתם משובשת . שאלה זו היא אחת השאלות הקשות והמורכבות ביותר , הן מן הבחינה המשפטית דתית והן מן הבחינה ההיסטורית חברתית . בבסיסה של הסוגיה עומדת הגדרת הנורמה החברתית , וכמובן , הגדרתם של המעשים וההתנהגויות החורגים ממנה . בניגוד לדיון במחלת הצרעת שפתחנו בו , שם היה אפשר להגיע , אם כי לא בקלות , להגדרה מוחלטת כמעט של המחלה עצמה , הרי שהשיגעון הוא יחסי בבסיסו וחמקמק בהגדרתו . התנהגות שבתקופה מסוימת ובמקום מסוים נחשבת "נורמלית " עש...
אל הספר