תפיסת־העצמי של הזז כמספר

בדבריו על מערכת הזיקות ההדדית שבין ספרות והיסטוריה , כותב מנחם ברינקר : "כולנו מכירים רומנים שנקראו פעם כספרות יפה והיום פוקדים אותם רק בשל הידע האתנוגרפי שבהם , וכן מכירים אנו ספרי היסטוריה 'קלאסיים' ששבים לקרוא בהם אך ורק על שום איכותו האמנותית של סגנונם . " התבוננות בביוגרפיה הרוחנית של הזז שחי ופעל מבחינה כרונולוגית בשוליה של ספרות התחייה הגדולה , מלמדת כי מעולם לא תפס את ייעודה העיקרי של כתיבתו כתיעוד מחקרי , היסטורי או אתנוגרפי ואף לא כמוצר אמנותי שתכליתו הנאה אסתטית , בבחינת "אמנות לשם אמנות" , ( art’l pour art’l ) אף כי היה מודע לכוחו הרב כאמן . משאלתו העיקרית הייתה לשמש מעין "מטיף אמן" או "דרשן אמן" שאמנותו נועדה לחשוף את המבנה הנפשי והקיומי היהודי עברי ולעורר את קהיליית קוראי העברית לזהות בטקסט את מהותם הפנימית . עם תפיסתו המסורתית ה"מיושנת" של הזז את תפקידו של הסופר כנביא וכמורה רוחני לדורו , סגנונו ברומן יעיש אינו רק ראליזם מפורט עד כדי ירידה לניואנסים דקים העמוס בפרטי ראליה של ההווי התימני , אלא ניכרות בו גם תפיסות מודרניסטיות של שפה המתבטאות בהעמדת מסמנים לשוניים כתכלית ...  אל הספר