דבריו של יוסף מכאוב אכן מבליטים את חוסר התלות הזה של התביעה הפנימית להיגאל בזהותם של דבריה או בסיכויי הצלחתה . דע עקא , אוטופיה זו של גאולה משיחית אף פעם לא תמומש עד תומה , שכן שלמות אוטופית אינה בת מימוש במציאות , ותכונת ה״משיחיות״ היא מצב נפשי של כמיהה פנימית שאין לה תכלית . מסיבה זו יש בדמותו של יעיש משום משיח שקר , מפני שכמיהותיו לגאולה לאומית ומטפיזית אינן בנות מימוש בשלמות , ובכוחן של ״יציאותיו״ מן הגלות רק לסמן את כיוונו של וקטור התשוקה שלו , ולא להביאו אל תכליתו המיוחלת . המפגש עם יוסף מכאוב , שבעקבותיו עולה יעיש לארץ ישראל ודרכו אל העולמות העליונים נחסמת , מהווה את שיאו הברוקי של הרומן : באמצעות גיבורו , היהודי התימני בעל האיכויות ה״עבריות״ הקמאיות של גיבור מיתי , מעצב הזז ״יהודיות״ חדשה , המכילה בתוכה את הפכיה ( יהודי גלותי – יהודי חדש ) כעל רצף אחד . הזז מציג את גיבורו לראווה כמין יצירת אמנות ברוקית גדולת ממדים המסמנת תנועה לאין סוף , במהלך קונטרה רפורמטיבי של תיקוף מחדש של עצמתה ועושרה של הזהות היהודית . האמת ה״מכאיבה״ שכאן היא שזהות זו אינה מכילה בתוכה אפשרות של רגיעה נפש...
אל הספר