המרחב העיקרי שבו שוכנת תודעתו ה״לא מושרשת״ של יעיש אינו מרחב פיזי אלא מרחב טקסטואלי . וכשם שבחלל המציאות הממשי הוא מבכר להתמקם בתוך קפלי המרחב , הקובעים חוק נפרד לעצמם ומסמנים אפשרויות קיום אחרות המפקיעות את גבולותיו של המרחב , כך גם במרחב הטקסטואלי משהה אותו המחבר בתוך קפלי טקסט המופקעים מפעולת הסימון הרגילה של טקסט הסיפר בשל רפרורם אל טקסטים סיפוריים אחרים המוכרים מן התרבות היהודית . האפקט שיוצר רפרור זה ברמת המשמעות הוא אפקט ספרותי ברוקי מובהק של שיקוף או הדהוד חוזר , ושל מפולשות המרחיבה את אופק ההבנה של הטקסט ו״עורמת״ על גביו זיקות משמעות נוספות , וכדי לעמוד עליהן עד תום יש להיטלטל בין הטקסטים כבתנועת מטוטלת אינסופית . אינטרטקסטואליות רטורית לסוגיה במאמר מ 1968 הדן בבעיות הכרוכות במבניות המיוחדת של הטקסט , טענה זשוליה קריסטבה כי ״כל טקסט הוא במובן מסוים טקסט מונבע וכל משפט – ציטוט״ ( על פי תרגומה של זיוה בן פורת . ( מבחינה סמיוטית , אינטרטקסטואליות היא מנגנון משמוע המתקיים בהכרח בכל מפגש עם טקסט תרבותי , ומהווה תנאי יסודי לאפשרות הבנתו . במאמרה ״בין טקסטואליות״ מבחינה זיוה בן פורת...
אל הספר