מחציתן הראשונה של שנות הארבעים עברה על חיים הזז ( 1898-1973 ) במה שכונה בפיו ״פראווען גלות״ ( יידיש : עריכת גלות או הנהגת גלות ) אל שכונות עולי תימן בירושלים . במאמץ עקיב וממושך למד להכיר מקרוב את אורחות חייהם ומנהגיהם של יהודי תימן ואף לדבר בערבית יהודית בניב צנעני . פרק אנתרופולוגי מאומץ זה של תצפית משתתפת ( participant observation ) בבני העדה התימנית התגלה כמפרה במיוחד עבור הזז , הסופר יליד אוקראינה , שלא ראה מימיו יהודי תימני עד לשנות בגרותו : תוך כתריסר שנים נדפסו מפרי עטו שלושה סיפורים קצרים ושני רומנים שגיבוריהם תימנים . הגדול שבהם – יעיש ( כאלף עמודים ) – זיכה אותו בפרס ישראל לשנת תשי״ג ( הפרס הראשון שניתן בתחום הספרות . ( תופעה זו אין לה אח ורע בספרות העברית , וכל כולה אומרת דרשני . מה ראה סופר ותיק ובעל מוניטין כהזז , שהתפרסם עד אז בעיקר בכתיבתו על אודות העיירה היהודית בצל המהפכה הקומוניסטית ועל חברת החלוצים היהודית רוסית , שבחר להעלות על נס את דמותו של היהודי התימני באינטנסיה כזו ובהיקף כזה , כלב לבה של יצירתו , בשיא כוחו האמנותי ? * ספר זה הוא עיבוד של חלקה השני של עבודת הד...
אל הספר