התנועה הציונית באה לעולם מתוך דאגה לעתיד העם היהודי , אך במידה רבה היא עשתה זאת אגב הפניית עורף ליהדות , לפחות בגרסתה הדתית–המסורתית . הדבר בא לידי ביטוי קודם כול בזהותם האישית של רוב מנהיגי הציונות . הבולט שבהם הוא כמובן חוזה המדינה תאודור הרצל , שבא מרקע מתבולל , וקודם שהגיע לרעיון הציוני הטיף להתבוללות קולקטיבית של העם היהודי כפתרון לבעיית השתלבותו בקרב האומות . גם לאחר שהפך למייסד ומנהיג התנועה הציונית , נשאר הרצל חילוני מובהק , ובחזון מדינת היהודים שלו הרבנים היו אמורים " להיות כלואים בתחום בתי הכנסיות" ולא לתפוס מקום בעל משקל פוליטי או ציבורי . מנהיגים בולטים אחרים של התנועה הציונית , כמו זאב ז'בוטינסקי ודוד בן–גוריון , לא היו שונים מהרצל בעניין זה למרות הבדלי הדעות הבולטים ביניהם בסוגיות אחרות . בן–גוריון , למשל , התחתן בנישואים אזרחיים . אמנם בראשיתה של התנועה הציונית פעלה בתוכה גם קבוצה ( בראשות אחד העם ) שהדגישה את הפן התרבותי הרוחני של הציונות וביקשה להתמקד בעיצוב חדש של הערכים היהודיים הישנים . אלא שהמציאות היהודית הכריעה נגד אותה קבוצה . מטבע הדברים קסם החזון של הקמת " מרכ...
אל הספר