בפסק דין עג'ורי טענו העותרים כי אזור עזה ואזור יהודה ושומרון הם אזורים נבדלים , ומשום כך העברת מגוריהם מאזור יהודה ושומרון אל אזור רצועת עזה היא בבחינת גירוש אסור על פי חוק , שלא כמו תיחום מגורים באזור מגוריהם ( יהודה ושומרון , ( שהוא מותר על פי אמנת ז'נווה . כאמור , המדינה טענה כי מדובר ביחידה טריטוריאלית אחת , ובג"ץ קיבל עמדה זו . נראה כי עיקר הבעיה שמעורר תיחום המגורים היא שהתיחום , כפי שהתבצע על ידי ישראל , מנוגד לכוונה המסתברת המקורית של סעיף 78 לאמנת ז'נווה , אשר כפי שצוין לעיל מכוון בעיקר לאמצעי של מעצר בית ולא לאמצעי של גירוש דה פקטו . מעבר לזה , במישור חוקתיות האמצעי עולה השאלה מהי האספקלריה הרלוונטית — זו הפוליטית או זו של זכויות האדם ? למה דומה יותר ההעברה מיהודה ושומרון לעזה מבחינת ניתוק האדם מביתו , משפחתו וסביבתו — להעברה ליישוב אחר באותה מדינה או להעברה מהמדינה שלו למדינה ערבית אחרת ? ככל שנקודת המבט מבליטה יותר את ההיבטים האנושיים וההשלכות המעשיות של ההעברה , יהיה קשה יותר לטעון כי מדובר באותו אזור . במקרים אחרים טענו עותרים פלסטינים שעזה ואזור יהודה ושומרון הם דווקא או...
אל הספר