במלחמתו על חייו , בין האבל על האובדן ובין הפחד הנורא מפני הבאות , ידע היהודי בגטו לקיים חיי רוח ולחיות את הרגע : ללכת לתיאטרון , לשיר משירי הגטו ולהתבדח . הוא שמר על המורל כהתרסה וכמחאה נגד משטר האימה הגרמני , הצליח להתמודד עם המצב ולא נשבר פיזית ורוחנית עד אקציות השילוחים לאסטוניה וללאטביה וחיסול הגטו . כבר מתחילת הכיבוש נסתתמו מקורות ההכנסה של המשפחה היהודית , נגזל ממנה רכוש והצטמצמו מאוד אפשרויותיה להשיג מזון . מול העוצמה הגרמנית שהקיפה אותה , שנעזרה ביחידות ליטאיות של משתפי פעולה ובאוכלוסייה עוינת ברובה , נקטו היהודים בכל דרך אפשרית כדי להתקיים . על אף הסכנות הכרוכות בכל פעולה , הם ניהלו מסחר "בלתי חוקי , " שיחדו פקידים , שמרו על קשר עם שכנים ארים אוהדים , ונעזרו זה בזה . מעשי הרצח הראשונים , הספורדיים , התפרשו כגילויים אנטישמיים מקומיים וכעונש על אי ציות להוראות . הם גרמו אמנם מבוכה ודאגה עמוקה , אך לא היה בהם די כדי לנבא את העתיד לבוא . גם כאשר החלו החטיפות , ואלפי גברים נעלמו בפונאר , עדיין נתקבל על דעתם ההסבר הגרמני שהם נלקחו לעבודה . וכי ייתכן אחרת ? הרי לא היה אפשר להעלות על ...
אל הספר