הדחף לחקור את קורות היהודים בגטו וילנה , תחת השלטון הנאצי , התעורר בי בעת ביקורי בווילנה בשנת , 1993 חמישים שנה לאחר חיסול הגטו שבו העברתי חלק משנות ילדותי . מיום עלייתי ארצה ועד לאותו ביקור , ראיתי את עצמי כישראלי לכל דבר , שהשואה מבחינתו אינה אלא זיכרון רחוק . ההליכה בסמטאות ובין הבתים , של מה שהיו גטו וילנה ומחנה העבודה הק " פ , החזירה אותי לאותם ימים טרגיים והעלתה בפניי שאלות שלא הרפו ממני – איך כל זה קרה ? איך עלה בידינו לשמור על צלם אנוש ולשרוד בתנאים הנוראים שנכפו עלינו ? מכאן ועד לקבלת ההחלטה להעמיק בחקר תולדות גטו וילנה ותושביו המרחק היה קצר . כבר בצעדיי הראשונים היה עליי למתוח קו מפריד החלטי בין הזיכרונות האישיים ובין ההתייחסות לנושא , על פי אמות המידה המחייבות מחקר אקדמי . לפי מיטב הכרתי , לא נתתי לזיכרון האישי להסיט אותי מהדרך כהוא זה . נאמן לגישה זו בחרתי להביא את סיפורי בתחילת הספר , ובכך להפריד בינו ובין המחקר עצמו . במחקר זה אימצתי את הגישה ההיסטוריוגרפית החדשה , המעמידה במרכז את חיי היום-יום ואת התנהגות היחיד והחברה כחלק ממסגרת כללית , כפי שמפורט במתודולוגיה ובמקורות ....
אל הספר