מילדותי בעין החורש זכורה לי התקופה , שבה היה לויטקה חדר עבודה קטן בין האיקליפטוסים הגבוהים והירוקים מאוד , לא רחוק משער הקיבוץ . ילדים שזכו להיכנס אל החדר הזה היו חוזרים אחר הצהריים לבתי הילדים , כיסיהם מלאים ממתקים ובידיהם עבודות צבע מרהיבות . אני זוכרת , שהיה בזה משהו עמום ומסתורי , שעורר בי סקרנות ואולי גם קנאה ... באותם ימים , כילדה , את ויטקה לא ממש הכרתי . כשחזרתי לעין החורש מהצבא , עבדתי בחברת הילדים ביחד עם שלומית ( בתה של ויטקה ) וכבר נרשמתי לאוניברסיטה . התלבטתי בין כיוונים טיפוליים שונים לבין לימודי אמנות . בהשראת משפט אחד של ויטקה - " כדאי שתתחילי בפסיכולוגיה , זה קודם כל , תחום רחב ועמוק . אחר כך תבחרי הלאה “ - שלחתי את הטפסים מחדש והתחלתי בלימודי פסיכולוגיה . בהמשך , כשכבר למדתי לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית של הילד , הזמינה אותי ויטקה לעבוד עם ילדים בעין החורש בהדרכתה . היא הכירה לי את חוג הפסיכולוגיות שעבדו איתה והפכה אותי לבת בית – הן בחדר עבודתה והן ב “ חדר “ שלה , בדירתה . מהתחלה נתנה בי ויטקה אמון מלא וליוותה אותי לאורך שנים בסבלנות ובהתמדה , חונכת את צעדיי הראשונים...
אל הספר