הסיפור האחרון , כאמור , מוביל אותנו מרגע הפטירה אל בית הקברות עצמו . הוא מופיע בתוך סוגיה מן הפרק השלישי והאחרון של מסכת מועד קטן . פרק זה , ששמו " ואלו מגלחין , " עוסק כולו בדיני אבלות . הסוגיה נובעת ממשנה העוסקת ברגע שאחרי המוות : משנה : אין קורעין ולא חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת ואין מברין אלא על מטה זקופה . ( מועד קטן כד , ע ( ב " המשנה מגדירה מיהם בדיוק הללו שרשאים להתאבל ממש על המת , וקובעת כי האבל מותר לקרוביו בלבד , ולא לכל אחד החש שותף בעצב . חשוב מאוד להקפיד על גבולות האבלות , כך שיהיה ברור למי מותר להתאבל ולשקוע ולמי לא . גבול זה , ראשית , מסייע לאדם , שאינו קרוב משפחה ממש , לחוש משוחרר מאבל פעיל , ללא ייסורי מצפון , ושנית , שומר על הדבקות בחיים , שאותה מדגישה תורת ישראל לאורך כל הדרך . מנהגי האבלות הנמנים במשנה הם קריעה , חליצה והבראה . הקריעה היא קריעת הבגד , החליצה היא חליצת נעלי עור , וההבראה היא עצם ישיבת שבעת ימי אבל . כדי לחדד את האבחנה בין האבלים למנחמים , מורה המשנה כי למנחמים אסור לשבת נמוך כאבלים , אלא על מיטה זקופה בלבד . הגמרא יוצאת מן הקביעה המשנאית המבח...
אל הספר