מאז ילדותי חייתי בתחושה שעולם החיים ועולם המתים אינם באמת רחוקים כל כך . כנראה היה זה משום שהמתים היו נוכחים תמיד אצלנו בבית . משפחתה של אמי הגיעה מחורבות פולין , סבא וסבתא הגיעו כניצולים יחידים ( שלושה , יחד עם אחותה של סבתא ) מתוך שבט משפחתי גדול . מצד אחד , סבא וסבתא היו באמת פירורים מעטים שנקבצו , מצד שני , גם בהיותם פירורים , הם הרגישו תמיד איתם את נוכחותו של השבט . כל בני המשפחה שנספו לא נעלמו מן הנוף המשפחתי . הם חיו בינינו : סבא שמעון וסבתא רבקה ' לה - ההורים של סבא לייבו , סבא מרדכ ' לה וסבתא חוה ' לה - ההורים של סבתא אסתר , וגם מרים - האחות הקטנה של סבא , וחיה , חיים ושמוליק - האחים של סבתא , ואפילו סבתא מרים רייזל - סבתא של סבתא - כולם היו בינינו . הכרנו את הצחוק ואת הבכי שלהם , את השטויות ואת הרצינות , את התאוות ואת נקודות התורפה . תמיד ריחפה באוויר התחושה שיגיע יום וניפגש כולנו , בין שם - לאחר שאנחנו נצטרף אליהם - ובין כאן - עם תחיית המתים . גם לאחר שחוויתי מוות ראשון בחיי , בהיותי בת שנתיים וחודשיים - כשסבא לייבו מת - תחושת הרצף הזו לא התנפצה . המשכתי לדבר אליו , לספר לו ...
אל הספר