כאשר בוחנים את הסיבות לפרישה כפי שצוינו על ידי הנשאלים ( כל נשאל יכול היה לציין יותר מסיבה אחת ) ניכר הבדל בין הפורשים ממפלגת העבודה לבין הפורשים מקדימה ומהליכוד ( תרשים . ( 9 בקרב הפורשים ממפלגת העבודה בלטה האכזבה ממנהיג המפלגה והאכזבה מחברי הכנסת שלה כסיבות השכיחות ביותר . אי–שביעות הרצון מהמנהיג ( אהוד ברק ) הייתה סיבה עבור כמעט 90 % מהפורשים של המפלגה ; סיבה שכיחה נוספת הייתה האכזבה מפעילות פוליטית באופן כללי . בהתחשב בעובדה שרוב הפורשים היו בעלי ותק מפלגתי רב וככאלה כבר התנסו בפעילות פוליטית , מדובר בהבעת אי–אמון גורפת בהנהגת המפלגה , בנבחרי הציבור שלה , בדרכה הרעיונית ובזירה הפוליטית בכלל . אם כן , דפוס הפרישה המצטייר לגבי מפלגת העבודה הוא החלטה מודעת ומושכלת שלא לחדש את החברות . בקדימה ובליכוד , לעומת זאת , השכיחות של סיבות המשקפות אכזבה מהמנהיג , מחברי הכנסת או מהפעילות הפוליטית הייתה נמוכה במידה ניכרת , אם כי גם הן היו הסיבות הדומיננטיות . בקדימה בלטו במיוחד סיבות טריוויאליות כגון "שכחתי לחדש חברות" או "לא פנו אליי בעניין . " כאשר מפלחים את הסיבות לפרישה מהמפלגה על פי ותק החבר...
אל הספר