מעקב אחר היקף החברות המפלגתית לאורך זמן מציב לפני החוקרים כמה אתגרים לא פשוטים . ככלל אפשר להצביע על שתי שיטות למדידה של חברות מפלגתית — שיטה אובייקטיבית ושיטה סובייקטיבית . ( Verba , Nie , and Kim , 1978 ) השיטה האובייקטיבית מתבססת על דיווחי המפלגות ועל דיווחים המופיעים בעיתונות בנוגע למספר החברים . זו השיטה השכיחה יותר בספרות המחקר . לשיטה זו כמה וכמה חסרונות ניכרים , רובם נוגעים לספקות בדבר מהימנותה ותקפותה . ראשית , מפלגות מגדירות חברות באופנים שונים . כך , למשל , לכל מפלגה יש כללים משלה באשר לקריטריונים להסרת חברים מרשימת החברים של מי שלא חידשו את תשלום דמי החברות . ( Scarrow and Gezgor , 2010 : 825 ) שנית , לעתים קרובות הדיווחים הנמסרים מטעם המפלגות אינם מדויקים . שלישית , מפלגות מסוימות נרתעות מחשיפה של מספר חבריהן . ( Delwit , 2011 : 28 ) כך , למשל , כל מאמצינו לקבל מידע על מספר החברים במפלגה הקומוניסטית הישראלית ( מק"י ) ובמפלגת ישראל ביתנו נתקלו בסירוב עיקש . רביעית , לא תמיד יש מידע זמין על מספר חברי המפלגות , בעיקר כשמדובר במפלגות קטנות . לבסוף , גם אם מידע כזה מתקבל ואיכות...
אל הספר