אלא שגם אם בנסיבות מסוימות ייתכן שאפשר להצדיק , מטעמי היגיון פוליטי ומטעמי מוסר כאחד , את ההתנגדות לרשות העליונה , הרי בימים כתיקונם אין ספק שזה יהיה מעשה נפשע ומסוכן מאין כמותו ; ואם לא די בזעזועים הנלווים לכל הפיכה – התנהגות כזו נוטה במישרין לערער את אשיות השלטון ולהטיל את האנושות לתוהו ובוהו ולאנרכיה כללית . כשם שלחברות גדולות ומתורבתות אין קיום בלא שלטון , כך אין ערך לשלטון בהעדר ציות מדוקדק . אנו צריכים לשקול תמיד את היתרונות שאנו מפיקים מהשלטון כנגד החסרונות , כדי לנהוג בדחילו ורחימו ביישום דוקטרינת ההתנגדות . הכלל הרגיל תובע לקבל מרות , ורק במקרים קשים של עריצות ודיכוי אפשר שיתקיים הסייג לכלל . כיוון שבנסיבות הרגילות ראוי אפוא לקבל את מרותה של הרשות באופן עיוור , השאלה הבאה היא מיהם האנשים שראוי לקבל את מרותם , ובמי אנחנו אמורים לראות את ראשי הרשות הלגיטימיים שלנו ? כדי לתת תשובה לשאלה הזאת נחזור וניזכר בדברים שכבר ביססנו בעניין מקור השלטון והחברה המדינית . אחרי שבני האדם חוזים מבשרם שאי אפשר לשמור על יציבות הסדר החברתי כשכל אדם אדון לעצמו – וכל אחד מהם מפר או שומר את חוקי החברה...
אל הספר