קל לנמק מדוע הדברים הסמוכים לנו בחלל או בזמן מושגים בכוח ובחיות גדולים במיוחד , ומדוע הם משפיעים על הדמיון יותר מכל מושא אחר . העצמי שלנו נוכח לפנינו באופן אינטימי , וכל מה שיש לו יחס אל העצמי נעשה בהכרח שותף באיכות הזאת . אבל מדוע , בשעה שהמושא כבר מרוחק מאתנו במידה כזאת שלא עומד לו היתרון שמקנה היחס הזה , האידיאה שלו ממשיכה לדהות ולהתערפל עם כל גידול נוסף במרחק ? השאלה הזאת צריכה אולי בירור מפורט יותר . מובן שהדמיון לעולם אינו יכול לשכוח לגמרי באילו נקודות בחלל ובזמן אנחנו נמצאים , והדיווחים הבלתי פוסקים שהוא מקבל על כך מהרגשות ומהחושים מאלצים אותו להרהר כל רגע בהווה , גם בשעה שתשומת לבו ממוקדת במושאים זרים ורחוקים . דבר נוסף שראוי לציין הוא שכאשר אנחנו משיגים מושאים הנראים לנו ממשיים וקיימים , אנחנו עוברים עליהם לפי סדרם ומצבם שלהם , ולעולם איננו מדלגים ממושא למושא רחוק ממנו בלי לחלוף , ולו ברפרוף , על כל המושאים שבתווך . לכן , כדי להרהר במושא רחוק מאתנו , אנו נאלצים לא רק לצלוח כצעד ראשון בדרך אליו את כל החלל המשתרע בינינו ובינו , אלא גם לחדש את המסע מדי רגע – שהרי מדי רגע אנחנו נק...
אל הספר