בפילוסופיה , ואפילו בחיי היומיום , אין דבר שכיח מלדבר על המאבק בין הרגש לשכל , לצדד בשכל , ולטעון שלבני האדם יש מידות תרומיות רק במידה שהם מיישרים את דרכם על פי הנחיותיו . כל יצור רציונלי , אומרים לנו , מחויב לכלכל את מעשיו על פי השכל , ואם מניע או עיקרון אחר מתחרה על הזכות לכוון את התנהגותו – הוא צריך להתנגד לו עד לדיכויו הגמור , או לפחות עד שהוא ייאלץ להתיישב עם אותו עיקרון עליון . על צורת החשיבה הזאת מבוסס כמדומה חלק הארי של הפילוסופיה של המוסר , העתיקה והחדשה ; ואין נושא פורה יותר לטיעונים מטפיזיים , כמו גם לדרשות עממיות , מאותה בכורה כביכול של השכל על הרגש . רבות הפליגו בשבחי הנצחיות , האי השתנות והמקור האלוהי של הראשון , ולא פחות מכך הדגישו את העיוורון , ההפכפכות והרמאות של האחרון . על מנת להראות שכל הגישה הפילוסופית הזאת מבוססת על כשל , אשתדל להוכיח – דבר ראשון , שהשכל לבדו לעולם אינו יכול להיות מניע לשום פעולה של הרצון ; ודבר שני , שהוא לעולם אינו יכול להתעמת עם הרגש על הכוונת הרצון . התבונה פועלת בשתי דרכים שונות , כיוון שהיא שופטת על פי הוכחה מופתית , או על פי סבירות – כלומר ...
אל הספר