אף על פי כן , מתברר שגם אם התשוקה לאושרו של הזולת או לסבלו מתוך אהבה או שנאה לו היא אינסטינקט עצמאי ומקורי , המושרש בטבע שלנו , לא פעם עשויים לקום לה חיקויים , והיא יכולה לצמוח מעקרונות שניוניים . רחמים פירושם חרדה לסבלו של אחר , ורוע לב , שמחה לאידו , בלי שידידות או איבה יהיו הגורם לחרדה או לשמחה לאיד . אנחנו מרחמים אפילו על זרים , ועל בריות שאין לנו בהן שום עניין ; ובמקרים שבהם עוינותנו לאדם אחר נובעת מנזק או פגיעה מצדו , אין מדובר ברוע לב במובנו המדויק , אלא בתאוות נקם . אולם אם ננתח את הרחמים ואת רוע הלב , נמצא שהם היפעלויות שניוניות , תוצר של היפעלויות ראשוניות המשנות את צורתן בהשפעת מגמה מסוימת של המחשבה והדמיון . את רגש הרחמים אפשר להסביר בקלות על סמך הטיעון הקודם בנוגע להזדהות . יש לנו אידיאה חיה של כל דבר שיש לו יחס אלינו . כל בן אנוש קשור אלינו ביחס של דומות . לכן אישיותו , האינטרסים שלו , רגשותיו , כאביו והנאותיו , בהכרח מותירים בנו חותם חי וגורמים לריגוש המזכיר את הריגוש המקורי ; כי אידיאות חיות נהפכות בקלות לרשמים . ואם זה נכון לכל אידיאה , זה בוודאי נכון לייסורים ולצער . ...
אל הספר