כיוון שרגשי הגאווה והענווה הם רשמים פשוטים ואחידים , לעולם לא יהיה באפשרותנו לתת להם הגדרה הולמת במספר מילים – לא להם ולא לשום רגש אחר , למעשה . לכל היותר נוכל להציע תיאור שלהם באמצעות פירוט כמה נסיבות הנלוות להם . אולם מאחר ש"גאווה" ו"ענווה" הן מילים בשימוש כללי , והרשמים שהן מייצגות שכיחים מאין כמוהם , כל אחד יכול ליצור בכוחות עצמו אידיאה נכונה שלהן בלי סכנה שיטעה . מהטעם הזה , במקום להשחית זמן על הקדמות , אני ניגש מיד לדיון ברגשות האלה . דבר ברור הוא שהגאווה והענווה , אף שהן הפכים גמורים , מכוונות לאותו מושא . המושא הזה הוא העצמי , כלומר אותה סדרה של אידיאות ורשמים שיש ביניהם יחס , אשר אנו זוכרים אותם ומודעים להם באופן אינטימי . כאן נח המבט כל אימת שאנו מונעים בידי אחד מהרגשות האלה . על פי האידיאה שיש לנו על עצמנו , אם מחמיאה אם בלתי מחמיאה , אנחנו מרגישים אחת משתי ההיפעלויות ההפוכות האלה , ונושאים את ראשנו בגאווה , או משפילים אותו בענווה . כל מושא אחר הנתפס בידי הרוח נמדד תמיד בזיקה לעצמנו , שאם לא כן הוא לעולם לא היה יכול לא לעורר את הרגשות האלה , ולא להגבירם או להחלישם כמלוא הנימ...
אל הספר