יש כמה פילוסופים שנדמה להם , כי בכל רגע אנחנו מודעים באופן אינטימי למשהו שאנו מכנים עצמנו , כי אנחנו מרגישים בקיומו ובהתמדת קיומו , וכי אנחנו בטוחים , מעבר לברירות של הוכחה מופתית , גם בזהותו המושלמת וגם בפשטותו המושלמת . לדבריהם , התחושה החזקה ביותר , הרגש הכי סוער , תחת שיסיחו את דעתנו מהמראה הזה דווקא מרתקים אותנו אליו ביתר שאת , ומביאים אותנו להביט בהשפעה שהם משפיעים על ה"עצמי" הזה באמצעות הכאב או ההנאה שיש בהם . כל ניסיון להביא לדברים ראיה נוספת היה מחליש את ברירותם , מפני שאין עובדה המודעת לנו באינטימיות דומה שאפשר להביא כראיה להם ; ומפני שאילו הטלנו בהם ספק , לא הייתה לנו ודאות בשום דבר . לרוע המזל , כל הקביעות החיוביות האלה מנוגדות לאותה ההתנסות עצמה שמביאים כעדות להן , ואין לנו למעשה אידיאה של " עצמי" כפי שהוא מוצג כאן . כי מאיזה רושם יכולה להיגזר האידיאה הזאת ? זו שאלה שאי אפשר להשיב עליה בלי להסתבך בסתירה ובאבסורד גלויים ; ובכל זאת היא חייבת לקבל תשובה אם אנו מבקשים שאידיאת העצמי תיחשב בהירה ובעלת מובן . כל אידיאה ממשית צריכה לצמוח מרושם מסוים אחד . אבל העצמי , או האישיות , ...
אל הספר