סעיף א על הספקנות לגבי השכל

בכל המדעים המופתיים הכללים ודאיים ובטוחים מטעות ; אבל כשאנו מיישמים אותם – כשרינו המועדים לטעויות והלא ודאיים נוטים מאוד לסטות מהם ולהיכשל בשגיאות . על כן , עם כל שכילה אנחנו חייבים לשפוט שיפוט חדש , כבדיקה או כביקורת על השיפוט הראשון או על האמונה הראשונה , ולהרחיב את שדה הראייה שלנו כדי לכלול בו מין היסטוריה של כל המקרים שבהם תבונתנו הטעתה אותנו , בהשוואה לאלה שבהם הייתה עדותה מדויקת ואמיתית . השכל שלנו צריך להיחשב למין סיבה שהאמת היא תולדה טבעית שלה – אבל כזו שפרץ של סיבות אחרות , או אופיים ההפכפך של כוחות הנפש שלנו , יכולים לא פעם לסכל . באופן הזה כל ידיעה מתנוונת ונעשית סבירות ; וסבירות זו גדלה או קטנה בהתאם לניסיוננו בנוגע לנטיית התבונה שלנו לומר אמת או להטעות , ובהתאם לפשטותה או למורכבותה של השאלה . אין אלגבראי או מתמטיקאי הבקיא במדע שלו עד כדי כך שייתן אמון מלא בכל אמת ברגע שהוא מגלה אותה , או יתייחס אליה כאל משהו אחר מקביעה סבירה גרידא . בכל פעם שהוא עובר על הוכחותיו , האמון שלו בהן גובר ; אבל הוא מוסיף לגבור בהשפעת אישורם של חבריו , ומגיע לשיאו כשהוא זוכה להסכמה כללית ולשבחים ...  אל הספר