נתחיל בשאלה הראשונה , באשר להכרח שיש בסיבה : יש בפילוסופיה עיקר כללי הקובע שכל מה שמתחיל להתקיים , יש בהכרח סיבה לקיומו . בדרך כלל מקבלים את העיקר הזה בכל העיונים כדבר מוסכם , בלי לתת או לבקש לו שום ראיה . מניחים שהוא מבוסס על אינטואיציה , ושהוא אחד מאותם עיקרים שגם אם אפשר לכפור בהם מן השפה ולחוץ , בעומק הלב אין אדם יכול להטיל בהם ספק באמת . אבל אם נבחן את העיקר הזה מבעד למושג הידיעה שביארנו קודם , לא נגלה בו שום סממן של ודאות אינטואיטיבית כזאת ; נהפוך הוא , נמצא שמבחינת טבעו הוא זר לחלוטין למין השכנוע הזה . כל ודאות נובעת מהשוואה בין אידיאות וגילוי של יחסים ממין כזה , שלא יכולה לחול בהם שום תמורה כל עוד האידיאות נשארות בעינן . היחסים האלה הם דומות , פרופורציות כמותיות ומספריות , הדרגות של כל איכות וניגוד : אף אחד מהם איננו מובלע במשפט " כל מה שיש לו התחלה , יש גם סיבה לקיומו . " מכאן שהמשפט איננו מחונן בוודאות אינטואיטיבית . או מכל מקום , כל מי שמעוניין לייחס לו ודאות אינטואיטיבית חייב להכחיש שאלה הם היחסים היחידים שאי אפשר לטעות לגביהם , ולמצוא יחס אחר מסוג זה אשר מובלע במשפט ההוא ....
אל הספר