לפני שנניח לסוגיה הזאת , אולי לא מיותר להסביר את האידיאות של קיום ושל נמצא חיצוני , שיש בהן קשיים משלהן ממש כמו באידיאות החלל והזמן . בכך נהיה ערוכים טוב יותר לדיון בידיעה ובסבירות , מפני שתהיה לנו הבנה מושלמת של כל האידיאות הפרטיות שיכולות להיכלל בשכילות שלנו . לעולם אין בהכרתנו או בזיכרוננו לא רושם ולא אידיאה , מכל סוג שהוא , שאיננו משיגים אותם כקיימים – וברור שמההכרה הזאת נובעים האידיאה השלמה ביותר של ישות , והביטחון השלם ביותר בה . על הדברים האלה אנחנו יכולים להעמיד דילמה , שאי אפשר לדמיין בהירה וחותכת ממנה : שמאחר שלעולם איננו זוכרים אידיאה או רושם בלי לייחס להם קיום , אידיאת הקיום נגזרת בהכרח מרושם מובחן המצטרף אצלנו לכל תפיסה או מושא של מחשבתנו , או שאין היא אלא האידיאה של אותה תפיסה או אותו מושא . כפי שברור שהדילמה הזאת נובעת מן העיקרון שלפיו כל אידיאה מתקבלת מרושם דומה לה , כך גם אין ספק באיזו טענה בדילמה יש לבחור . לא רק שאין רושם מובחן כזה המתלווה לכל רושם ולכל אידיאה , אלא אני סבור שאין בעולם שני רשמים מובחנים המצטרפים יחד בלי שיהיה אפשר להפרידם . גם כשתחושות מסוימות מאוחדו...
אל הספר