לא היינו יכולים לגלות תגלית מוצלחת יותר כדי להכריע בכל המחלוקות הנוגעות לאידיאות , מזו שנזכרה לעיל – שתמיד קודמים להן רשמים , ושכל אידיאה הנמצאת בדמיון מופיעה תחילה כרושם תואם . התפיסות מהסוג האחרון הן כולן בהירות וברורות כל כך , עד שהן אינן משאירות פתח למחלוקות ; בעוד שרבות מן האידיאות שלנו הן כה מעורפלות עד שאפילו לרוח היוצרת אותן כמעט אין אפשרות לעמוד על טבען והרכבן המדויקים . הבה נשתמש בעיקרון הזה כדי להרחיב את גילויינו באשר לטבע אידיאות החלל והזמן שלנו . כשאני פוקח את עיניי ומפנה אותן למושאים שמסביב , אני תופס הרבה גופים נראים ; וכשאני שב ועוצם אותן ונותן את הדעת על המרחק שבין הגופים , אני רוכש את אידיאת ההתפשטות . מאחר שכל אידיאה נגזרת מרושם כלשהו אשר דומה לה בדיוק , הרשמים הדומים לאידיאת ההתפשטות הם בהכרח – או תחושות כלשהן שנגזרו מחוש הראייה , או רשמים פנימיים כלשהם המתקבלים מאותן תחושות . רשמינו הפנימיים הם הרגשות , הריגושים , התשוקות והרתיעות שלנו – אף אחד מאלה , נדמה לי , לא יוכתר אי פעם כדגם שאידיאת החלל נגזרת ממנו . לפיכך לא נשארים לנו אלא החושים כדי למסור לנו את אותו רושם ...
אל הספר