סעיף א על ההתחלקות לאינסוף של אידיאות החלל והזמן שלנו

כל מה שמצטייר כפרדוקס , ומנוגד לרעיונות המוקדמים והפחות משוחדים של המין האנושי , מאומץ לא פעם על ידי הפילוסופים בתיאבון גדול כראיה לעליונות המדע שלהם , שהיה מסוגל לגלות סברות שהן רחוקות כל כך מתפיסות ההמון . מנגד , כל דבר שמשמיעים לנו וגורם לנו להפתעה ולהתפעלות , מעניק לרוח סיפוק רב כל כך עד שהיא מתמכרת לריגושים הנעימים האלה , ולעולם לא תשתכנע עוד שאין להנאתה על מה להישען . הנטיות האלה אצל הפילוסופים ותלמידיהם הן המקור לאותה רוח של היענות הדדית , שבה הראשונים מספקים שפע של סברות תמוהות , בלי דין ובלי חשבון , ואלה האחרונים ששים להאמין בהן . אין לי מקרה ברור יותר להדגים באמצעותו את ההיענות ההדדית הזאת מדוקטרינת ההתחלקות לאינסוף , שבבחינתה אפתח את הדיון בסוגיה הזאת , בנוגע לאידיאות החלל והזמן . הכל מודים שכוח התפיסה של הרוח מוגבל , ולעולם אינו יכול להגיע להשגה שלמה והולמת של האינסוף ; וגם אם לא היו מודים , זה היה ברור דיו מהניסיון ומהתצפיות הפשוטים ביותר . כמו כן מובן מאליו שכל מה שאפשר לחלק עד אינסוף עשוי בהכרח ממספר אינסופי של חלקים , ואי אפשר להציב גבול למספר החלקים בלי להציב בה בעת ג...  אל הספר