פרק זה יעסוק בתמורה שחלה בט"ו בשבט בעידן הציוני , כאשר הפך מחג שולי ואזוטרי שנחוג לכל היותר בידי קבוצות של מקובלים ובידי ילדים — לחג ציוני מרכזי המבטא ערכים פטריוטיים של טבע וארץ . תהליך זה התרחש באמצעות המצאת טקסי הנטיעות , שייבאו לעולם היהודי את " יום העץ" ( Arbor Day ) האמריקאי , יחד עם הערגה הנוסטלגית לטבע , המאפיינת דווקא חברות בתהליכי תיעוש . רישומו של החג לא ניכר בחיי היום–יום הישראליים , בעיקר מפני שמתחילתו הוא שויך לתרבות הילדים וכמעט שלא הורגש מחוץ למערכת החינוך או בקרב המבוגרים . החג לא מוגדר חג רשמי במדינת ישראל , ועובדים אינם יכולים לבחור אותו כאחד מימי החופשה שלהם המוגדרים יום בחירה . ובכל זאת הוא תופס מקום חשוב בתרבות הציבורית כדימוי , כסמל וכמקור ליצירה תרבותית . אפתח את הפרק בסקירה קצרה של תולדות החג בתרבויות היהודיות הקדםציוניות ושל המצאתו מחדש בראשית המאה העשרים כחג הנטיעות וכגרסה המקומית של " יום העץ" הבינלאומי וכן של התבססותו בתקופת המנדט . בהמשך אבחין בין שני שלבים בתולדות החג : השלב הלאומי — שהחל בתקופת המנדט ונמשך עד לשנות השישים של המאה העשרים ; והשלב הסביבתני ...
אל הספר