הביקורת הקשה על הפולחן ב ' נאום המקדש / המכוונת נגד ההשקפה שעצם קיום הפולחן במקדש הוא ערובה לשלום , מסתיימת במלים : "עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר " ( ז , כא . ( כנימוק להמרצה אלוהית זו באה אמירה המנוסחת כאמת היסטורית אובייקטיבית , ולא כתוכחה , כהערכה או כהבעת דעה : "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם " ( ז , כב כג . ( הנמקה זו מעוררת קושי פרשני חמור , משום שהיא נראית כסותרת את המסופר בתורה , דהיינו , שחוקי הקורבנות , "דברי עולה וזבח , " אכן ניתנו לישראל בעקבות יציאת מצרים . לכאורה הקושי קיים רק לגבי פרשנים הסבורים , שחוקת הקורבנות שברובד הכוהני בתורה קדמה ל'נאום המקדש , ' ואילו המאחרים רובד זה לתקופת הגלות ( כשיטתו של וולהאוזן ) יכולים לפתור את הקושי בטענה שירמיהו אכן לא הכיר עדיין את המסורת הסומכת את חוקת הקורבנות ליציאת מצרים . ולא היא , הרי כבר ספר דברים , שקדם לירמיהו , מכיר בדיני קורבנות ( כגון יח , ג , ( ואף חוק ריכוז הפולחן מיוחס בו למשה ולמסורת יציאת מצ...
אל הספר