הטענה המרכזית שנתבררה בסעיף הקודם היא שאחריותו של פועל על מעשיו בעבר נגלית לו בחשיבתו המעשית על עברו , חשיבה שבמוקד שלה הוא עצמו : עצמו כמו שנתגלם במעשה העבר וכמו שהוא לדידו משימה מתמדת גם בעתיד . תפיסה זו של אחריות , כך טענתי בעקבות בוק , עשירה דייה לשאת את ממדי הנוקבות של אחריות מוסרית . בין השאר נתברר שלקחי דיונה של בוק בדרישות החשיבה המעשית חלים לא רק על חשיבה מעשית שפניה מכוונים לעתיד בלבד , אלא גם על חשיבה מעשית שפניה לעתיד אך חומריה הם מעשי העבר . בפרט נתברר שהמושג אפשרות , הרלבנטי להתוויית דרכי הפעולה האפשריות לפועל ופתוחות לשיקול דעתו , הוא האפשרות ההיפותטית , המפשיטה מהיקבעות הרצון : הדרך שילך בה הפועל אם ירצה , סוג הרצון ושיקול הדעת שיאמץ הפועל אם ירצה . עיון נוסף במושג האפשרות שמתחייב מדרישות החשיבה המעשית יחשוף פער בין שני ההקשרים הנזכרים של חשיבה מעשית . לכאורה נראה שהמושג אפשרות שדרוש לשיקול דעת ״נקי״ שפניו לעתיד שונה ממושג האפשרות שדרוש לחשיבה מעשית על מעשה העבר , ושככלות הכול , לקחי דיונה של בוק בדרישות התבונה המעשית בהקשרה הראשון אינם חלים על ההקשר השני . בסעיף הנוכחי...
אל הספר