בעומקו של דבר , האבחנה שאחריות היא מומנט של תבונה מעשית מצטרפת לטענתי היסודית שמושבה של הפרקטיקה המוסרית בחיים הוא הפרספקטיבה של מעורבות , זיקה והתמרה . כדי לחשוף את יחסי העומק האלה נחוץ להעשיר את מושג התבונה המעשית , וזאת אעשה במהלך הסעיף . אבל הכיוון ברור : מובנה היסודי של תבונה מעשית , שבולט בעליל בהקשר של שיקול דעת שנדון בפרק הקודם , הוא היותה מכוונת לעיצוב ההתנהגות בעתיד . איש לא יערער על עצם הרעיון שקביעת אחריותו של פועל על מעשיו בעבר – הן על ידו והן על ידי אחרים – נושאת בחובה לקחים לעתיד . אבל ברור שבכך לא די לאפיין אחריות כמומנט של תבונה מעשית ( אין אירוע בעבר שאין בחובו לקחים , ( וגם לא די בכך לייחד אחריות מוסרית מסוגים אחרים של אחריות . הגילוי שקצר חשמלי במכשיר המיקרוגל היה אחראי לשרפה בבית רתום בוודאי להפקת לקחים לעתיד , אבל אחריותו של קצר חשמלי היא סיבתית ולא מוסרית , ואם זה טיבו של מושג האחריות שנגזר מדרישות התבונה המעשית ומההתעניינות בלקחי העבר , אין הוא עולה כדי מושג האחריות שאנו מנסים להבין כאן . כדי לאפיין אחריות מוסרית לא די באבחנה שנגזרים ממנה לקחים לעתיד . אף על פי ...
אל הספר