הרצאתו של סארטר ״אקסיסטנציאליזם הוא הומניזם״ , 1945 ) ראתה אור בדפוס ב ( 1946 היא ביטוי נוקב של אידאל החירות הרדיקלית שלו . לתמונת האדם שהוא מציע בה יש שורשים עמוקים בהגות הפנומנולוגית שלו ( המעובדת במקומות אחרים בספריו ובמאמריו , ( וגם בהם ניגע ; אבל אופייה של ההרצאה עממי וקולח , והשורשים מוצנעים . הרצאה זו מסמנת בבהירות – ומסלקת – את אבני הנגף שעלולות לעמוד בדרכה של חירות רדיקלית , והיא גם מאירה בחריפות את הקשיים והחולשות של חירות זו . באוצר המונחים שטבעתי , סארטר הוא ליברטן . דיונו אמנם אינו נערך בהקשר הפילוסופי המפורש של בעיית החופש והדטרמיניזם , וסארטר אינו מזהה את עצמו בפירוש כליברטן או כאינקומפטיביליסט , אבל אין כל ספק שלדעתו חירות – והאדם הוא לדעתו בן חורין – אינה עולה בקנה אחד עם היקבעות מכל סוג שהוא . העובדה שבדבריו מפעם אתוס מטלטל של חירות , שיש בהם לא רק טיעון פילוסופי תאורטי לטובת חירות ליברטנית אלא גם בשורה בעלת חיוניות ועצמה , מזמינה אותנו להציב אותו במוקד דיוננו . היא מזכירה לנו שדיוננו בחירות נוגע בנימים עמוקות של הנפש , שהוא אינו רק על אודות החירות , אלא גם מהווה ( א...
אל הספר